<h1>סמ"ג עשין סימנים קמ"ז—קמ"ח</h1>
<h2>דף יד.</h2>
עוד שנינו במסכת שביעית (פ"ז מ"א) כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצובעין, פירוש גידולי קרקע שצובעין בהם ולא עפר שעפר שצובעין בו אין בו משום שביעית כדתנן בשביעית ומביאה בפרק קמא דעבודה זרה (י"ד א') כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית (ע"פ יראים סי' קנ"ח). כל אלו שמנינו ואינו מתקיים בארץ פירוש שכלה לחיה שבשדה יש לו שביעית ולדמיו שביעית ויש לו ביעור ולדמיו ביעור ואם הוא מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אבל אין לו ביעור ולדמיו ביעור (משנה שם).
<h2>דף נד:</h2>
וכשם שחייב להפקיר פירות שביעית כך חייב להפקיר חליפי פירות שביעית שכל הנלקח ונחלף בפירות שביעית נתפס בקדושת שביעית כדתניא בתו"כ (בהר פ"ג ה"ג) ומביאה בע"ז בפרק רבי ישמעאל (נ"ד ב') יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת [את] דמיה אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית כן ת"ל היא הרי היא בקדושתה נמצא אתה אומר אחרון אחרון נתפס בקדושת שביעית ופרי עצמו אסור כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית לקח [ב]בשר (ו)דגים יצא בשר ונכנס דגים, ואע"פ שקדש הכתוב כאן ביובל ולא בשביעית הא מני רבנן היא דאמרי אין היובל נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית ואחרי שיובל תלוי בשביעית חשבינן לקדש דיובל כאילו הוא כתוב בשביעית (יראים סי' קנ"ח). והא דאמר בערכין (ל"ב ב') מנו יובלות לקדש שמיטין האי תנא הוא דאמר דבין [ל]רבי יהודה ובין [ל]רבנן שביעית נוהג אף על פי שאין היובל נוהג דתניא בתו"כ (שם פרשתא ב' ה"ב) מנין עשה שביעית אף על פי שאין היובל נוהג ת"ל וספרת לך וגו' ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל והיו לך שבע שבתות שנים תשע וארבעים שנה דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים שביעית נוהגת אע"פ שאין היובל נוהג ואין היובל נוהג אא"כ יש עמו שביעית, ולא כדברי רבי דאמר בגיטין בפרק השולח (ל"ו א' ורש"י ד"ה בשביעית) ששמיטת קרקעות מדרבנן מטעם שאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה ותניא בירושלמי בפרק השולח (דף כ"א ב') וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה פסקו היובלות כשגלו שנאמר לכל יושביה שמיטה נוהגת מדבריהם (יראים שם ותעפ"ר) כך פירש רבינו יעקב (ע"ש תד"ה בזמן וצ"ע). והלכה כרבי שהרי הלל שהתקין פרוזבול במסכת שביעית סובר כמותו כמו שמעמידין בפרק השולח (שם) שאומר ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט ואתא הלל ותיקן שאינו משמט ומתרץ בשביעית בזמן הזה ורבי היא. ויש לדקדק מאחר שיובל נוהג בבית שני לדברי רבינו יעקב כאשר יתבאר לפנים (עשה ק"נ) והלל בבית שני היה [ו]לכל הפחות לדורו תיקן תקנה זו כדאמרינן בפרק השולח (ל"ו ב') ואף לדורות כדמסיק שם מאיזה טעם תהיה שביעית מדבריהם, ורבינו שמשון פירש דודאי שביעית דאורייתא בבית שני והא דתקין הלל לאו לדריה תקין אלא לאחר חורבן שני שהרי היו יודעים שיחרב הבית כדאיתא בנזיר פרק בית שמאי (ל"ב ב') והא דאיבעיא להו (גיטין ל"ו ב') כי תקין הלל לדריה תקין או לדרי דעלמא תקין לאו לדריה ממש שהרי הלל וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה (עי' שבת ט"ו א') אלא לדור הסמוך לו כגון לדור שבשעת חורבן, אי נמי ההיא בעיא לרבא דמשני הפקר בית דין הפקר ואפילו יהא שביעית דאורייתא (ע"פ גיטין ל"ו א' תד"ה בזמן).
